אם במחתרת ימצא הגנב. כלומר אין המכהו נחשב כשופך דמים שהרי כמו אנוס הוא שאין אדם יכול להעמיד עצמו על ממונו וזה נחשב כמו רודף כמו שאמרו רבותינו דדעתו שאם יעמוד אדם נגדו שימיתנו ובא להרגך השכם להרגו:
אם זרחה השמש. שיצא מן המחתרת לאויר העולם מקום זריחת השמש:
דמים לו. ואם הרגו נחשב עליו כרוצח ושופך דם דלא הותר לו רק בשעת חימום במחתרת ומשום הכי חייב אם המיתו ואין לו עליו רק תשלומין:
וא"ת ואם אין לו לשלם במה מתקנם לכך נאמר אם אין לו ונמכר בגניבתו וישלם לך את שלך וקודם מתן תורה אפי' אם היה לו מה לשלם נעשה עבד לבעל הגניבה כדכתיב אשר ימצא אתו יהיה לי עבד גבי בנימין ואע"פ שהיה לו הרבה מה לשלם אבל נתנה תורה ונתחדשה הלכה שכל זמן שיכול לשלם לא ימכר בעבד:
אם המצא תמצא בידו הגניבה. שלא אבד גידולו טרחו ועמלו:
שנים ישלם. תשלומי כפל כמו בשאר מטלטלין ומדקאמר עד שור ועד חמור ועד שה חיים נר' כמו כן שדין כל בהמה שוה ולפי הפשט דחיים שניים אבל אם אינם חיים ישלם ד' וה' ואפי' חמור אבל אבל רבותינו אמרו כל שישנו בטביחה ישנו במכירה כל שאינו בטביחה אינו במכירה וגם אמרו רבותינו שור ושה שכפלו הכתוב שור ושה אין מידי אחרינא לא וחיים ישלם והכי קאמר כשישלם אותם חיים ישלם ולא שחוטים או מתים וגם קנם רחמנא אבל מזיק כיון דאינו עושה בידים לא קנים ואפי' עושה בידים שהורג בהמת חבירו או גוזל כיון דלא מילתא דשכיחא היא דאין מצוי שיהרג אדם בהמת חבירו ולא גוזל שיודע הוא שקובלים עליו וצריך לשלם אבל גנב קנסיה רחמנא כדי שיוסר ורבותינו אמרו משום דגנב עושה עין שלמטה כאילו אינו רואה קנסיה רחמנא שמשתמר מבני אדם ולא מהק"ב ועוד דאתרי ותלת גנבא לא מתפש ופעם אחרת גנב ולא שלם ומתוך כך דין הוא ישלם עתה כפל. הגה"ה:
כי יבער איש שדה או כרם. שמבער השדה או הכרם מן התבואה שבתוכו ומשחיתה:
ושלח את בעירה. בהמתו על לשון יבער נקט בעירה שהשחית תבואת חבירו וע"י ששלח בהמתו לתוכו ואכלה התבואה או השחית או רמסה ברגליה דלשון ושלח בעירה שייך ברגל כמו שכתב (ישעיה ל"ב) משלחי רגל השור והחמור ולשון ביער שייך בשן שמבער הכל מן העולם כמו (מ"א י"ד) כאשר יבער הגלל עד תומו כך פירשו רבותינו:
בשדה אחר. של אחר ברשות הניזק דאין שן ורגל חייבין כי אם ברשות הניזק לפי שאין דרך להניח תבואותיו ופירותיו ברשות הרבים ואם הניח ואכלוהו ורמסוהו איהו דאפסיד אנפשיה וכך אמרו רבות' כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור כלומר אפי' שנה בו אבל שלח בהמתו בשדה אחר אז הוא פשע:
מיטב שדהו. ומיטב דלקמיה כמו ששיערו, שמאין שהיתה שם התבואה אם באה לידי מיטב בעת הקציר והבציר ישלם לו. ורבותינו פי' מיטב שדהו של מזיק שצריך לשלם הפסד הניזק מעידיות דמזיק אם ישלם לו מיטב קרקעותיו ואם ישלם מטלטלין כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי ומכאן למדו שתשלומי נזק מן העידיות דילפינן כולהו נזקין מאילו מגזירה שוה דתחת נתינת כסף ישלם דכאן כתיב ישלם ובבור כתיב ישלם כסף וילמד בור מזה ובשור ישלם ותחת ובעבד כסף ונתינה וכל האחרים שכתב בהם תחת נתינה ישלם כסף למדין מאילו:
כי תצא. משמע מעצמה:
ומצאה קוצים. מפ' כיצד יצאה שמצאה קוצים ודלקה והלכה עד שבאה לגדיש או לקמה אע"פ שדלקה שהדליק בתוך שלו כדי לשרוף קוצי שדהו כדי לנקות שדהו מהם והיו קוצים אחרים סמוכין להם ודלקו זה מזה עד שהגיע לגדיש ודלקוהו או הקמה או השדה שחת שבשדה ורבותינו פי' ליחכו נירו וסיככו אבניו:
שלם ישלם המבעיר את הבעירה. שהיה לו לשמור האש שלא ילך מתוך שלו ולתת לב על הנזק שהאש יכול לעשות ולפיכך פטרה תורה טמון באש שעל הטמון לא היה לו ליתן לב כיון שאינו רואה אותו ואינו חייב אלא על הטמון הידוע שהוא כמו נראה כגון כלי בית הטמונים בבית וכלי המחרישה והמוריגין הטמונין בגדיש כמו שאמרו רבותינו הא לך ארבע אבות נזיקין שור ובור שן ואש ומתולדותיהן ומבניהן במה הצד אנו למדין כל מיני נזק שאדם עושה לחבירו שחייב לשלם:
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. והוא הדין לכל דבר המיטלטל וגופו ממון כדנפקא לן מכלל ופרט וכלל ובשומר חינם מדבר ולכך נקט כסף או כלים שאין דרך לשאול שכר על שמירתם שאין בהם טורח לשמרן אלא מניחם למקום המשתמר ונאים שם:
אם ימצא הגנב. אותו שגנבם בין הוא בין אחר:
ישלם שנים. כדרך כל הגנבים שמשלמין כפל:
אם לא ימצא הגנב. שלא יוכלו לברר מי גנבם ובעל הפקדון חושד השומר שהוא גנבם:
ונקרב בעל הבית אל האלהים. השומר אל הדיינין ונשבע שלא גנבם ויפטר:
ונקרב. לעשות שבועה קאמר מדכת' אם לא שלח כלומר אם לא שלח אז יוכל להיות נקרב לשבועה אבל אם שלח ידו אז לא יכול להיות נקרב לשבועה כי מאחר ששלח יד בפקדון לא יפטר בשבועה דכיון ששלח בו יד הרי הוא באחריות ואפי' גנב ע"י אחר הוא ישלם אבל אם נאמר ונקרב לדון היאך אמר קרא אם לא שלח וקרב לעשות דין הא אם שלח לא יעשה דין כ"ש שצריך לעשות דין ולפיכך מתוך הלשון יש להוכיח שעל השבועה הוא מדבר ורבותינו אמרו כתיב הכא אם לא שלח וכתיב למטה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח מה להלן שבועה אף כאן שבועה:
על כל דבר פשע. רבות' פי' למה באו כל הפרטות האלה:
אשר יאמר כי הוא זה. אחד מאילו שאמר זה הפקדתי אצל והוא פשע ונגנב או אבד וטען שנגנב ונשבע אותו מהשומרין שיטענו כך, אשר ירשיעון הדיינין שיוודע לדיינין שהוא פשע וגנב ישלם שנים לבעל הפקדון ורבות' פי' כי הוא זה שהודה לו במקצת ואומר לו זה אני חייב לך והשאר נגנב או אבד בלא פשיעה או אומר על השאר לא היו דברים מעולם אז חייב שבועה אבל כופר הכל אינו חייב שבועה דנודע דוודאי הדין עמו דאם איתא דחייב לו לא היה יכול להעיז פניו בו לכפור והכי קאמר על כל דבר פשע בין של מלוה בין של פקדון בין בשומר שכר בין בשומר חנם בין בשואל בין בגוזל בין בחובל בו בין שכיר לו שיאמר כי הוא זה שיודה במקצת שייך זה הדין של מעלה שיקרב לשבועה וזהו עירוב הפרשיות שכל הפרשיות נתערבו כאן דעל כל דבר פשע ואשר ירשיעון קאי אשומר חנם לבד שישלם דאין מי שפוטר עצמו בטענת הגניבה אלא שומר חנם לבד והכי פירוש למ"ד ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת דכי הוא זה בשומר שכיר ושומר חינם יליף נתינה נתינה משומר ושואל מדכתיב וכי ישאל ו"ו מוסיף על עניין ראושן ושוכר דיניה אי כשומר חינם אי כשומר שיכר ולמ"ד דלא בעינין הודאה במקצת אלא במלוה סבר דכשם ישלם שנים לא קאי אלא אש"ח כך כי הוא זה לא קאי אלא אמלוה ולא אשאר פרשיות אבל בפקדון מעיז ולפיכך אפי' כופר הכל צריך לישבע ובשכיר נגזל ונחבל פליגי ר' יודא ורבנן בפרק כל הנשבעין דלר' יודא דכי הוא זה קאי אנגזל ואנחבל ואשכיר:
כי יתן איש אל רעהו. בשכר שנותן לו שכר על שמירתו ולכך נקט בהמות שאין דרך לשמרן כי אם בשכר שיש טורח בשמירה להוציאן ולהביאן ולהאכילן ולהשקותן:
ומת או נשבר או נשבה. אילו אונסין:
אין רואה. וגבי גניבה בפרשה ראשונה לא שייך למכתב אין רואה דאין דרך גנב לגנוב כי אם בסתר:
שבועת ה' תהיה. כיון שאין רואה הא יש רואה צריך להביאו כאיסי דסבירא לן כותיה ואם לא יביא לא מהימן בשבועה כיון דמקום רבים היה מעשה כדאמר בבבא מציעא בפרק האומנין. הגה"ה:
ואם גנוב יגנב. ישלם דכיון שיש לו שכר על שמירתו היה לו ליזהר בו:
אם טרף יטרף. ע"י חיות רעות יביא עד שנטרפה באונס ופטור דגם זה אונס הוא ולפי הפשט עד יביא שתי כרעים או בדל אוזן כדכתיב (עמוס ג') כאשר יציל הרועה שתי כרעים או בדל אוזן:
וכי ישאל איש. דכל הנאה שלו חייב ואפי' נשבר או מת ואינו פטור אלא על מתה מחמת אותה מלאכה ששאלה לצרכה אבל שינה אותה למלאכה אחרת כגון להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר חייב אבל מתה מחמת מלאכה היינו טעמא דפטור דאמר ליה לא לאותובי בכילתא שאילתא דדעת כן לא שאלה והוא עצמו לא השאילה לו אלא כדי לעשות בה מלאכתו וכיון דאינה יכולה לעשותה איגלאי מילתא דלאו שואל הוא עליה ופטור ומיהא אם מתה מחמת עצמה חייב דאיכא למימר בשעת שאילה הייתה ראוייה לאותה מלאכה אלמא דאנסה מלאך המות וכיון דבתורת שאלה לקחה הרי הוא שואל עד שיוכיח שאינו שואל ובמתה באותה מלאכה מוכחה מילתא שאינו שואל:
אם בעליו עמו לא ישלם. לפי הפשט אם עומדים בעלים על הבהמה והוא עצמו שומרה הרי היא בשמירת בעליה והשואל פטור וכן אמר ר' המנונא ואיתותב ורבות' אמרו דאפי' היה עמו בשעת משיכת אחרת פטור וסברת הדין קשה ודייקי רבותינו כמדומה בהאי דקרא עמו דמשמע עם השואל ולא אמר עמה דמשמע עם בהמתו והסברא כיון דבעלים משועבדים עמו בשעת משיכה מששעבד עצמו כ"ש ממונו דומיא דמה שקנה עבד קנה רבו. ומשואל ילפינן שמירה בבעלים פטור בין בש"ח בין בשומר שכר בין בהשוכר דהוה או כש"ח או כש"ש דוכי ישאל כתב וי"ו מוסיף על עניין ראשון וקל וחומר הוא דשואל דכל הנאה שלו פטור בבעלים כ"ש אינך ובפשיעה דבעלים פליגי:
ואם שכיר הוא. לפי הפשט אם הבעל שכיר לשואל וע"י שכרו הוא עמו במלאכתו לא יפטר השואל בכך שהרי בשכרו בא ולעצמו הוא טורח ואינו משועבד לו ולפי פירוש רבותינו הכי קאמר אם שכיר הוא ששכר הבהמה:
בא בשכרו. בא לעשות מלאכתו ממנה ואין כדין שואל שאין כל הנאה שלו אבל לא פי' דינו ונחלקו בו ר' מאיר ור' יודא יש אומר כשומר חינם לפי שהשכירות כנגד המלאכה ומשמירה בחנם ויש מי שאומר כש"ש שבשביל מלאכתו נותן השכר ומקבל עליו השמירה ונמצאת המלאכה שכר השמירה חייב בגנבה ואבדה ונשבע על שבורה ומתה ומאילו השבועות שבתורה שבועת שומרים והלואה וכל דבר פשע ושבועה הבאה ע"י עד אחד ושבועת סוטה משום דרגלים לדבר לימדו רבות' לתקן שאר שבועות כגון פוגם שטרו ונפרע שלא בפניו ונפרע מן היתומים ושבועת אריסין אפוטרופא ושבועת אפי' שלא בטענת ודאי שהם דומיא דסוטה דרגלים לדבר משום דמורי היתרא ואף גילגול שבועה מסוטה ילפינן והאומר על השטר אשתבע לי דלא פרעתיך וכיון שרבו מעיז פנים שכופר' הכל עמדו ותקנו שבועת היסת מפני הרמאים ואף הפכו שבועת שכיר וחנוני ונגזל ונחבל ואף תקנו שבועת העדות שצבורין ומונחין בר"ה שאין להעמיד הדינין על דברי תורה לגמרי אלא הכל לפי הצורך והשעה כדאמר ר' נחמן על האי גברא גזלנא עתיקא הוה ובעינו למיקנסא והכל לפי מה שיראה הדיין להוציא דין לאמתו של דיין לפי ראות עיניו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והמקום יצילנו מעיוות הדין:
מהר ימהרנה לו לאשה. על כרחו אלא שיכול להוציאה בגט מאחר שנתרצת לו:
כמהר הבתולות. חמשים כמו שפי' רבות' שיהא זה כמהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה ויש מסמנין כמהר כמה דינרין והם ב' נ' סלעים:
מכשפה לא תחיה. וכן מכשף אלא שדבר הכתוב בהווה שהנשים מצוייות אצל מכשפות:
לא תחיה. משמע שלא יעמידה בדין סנהדרין אלא כיון שיודע כי היא מכשפה כל הקודם לפגעה זכה שאם יביאוה לב"ד תעשה מכשפות להנצל או תעשה שום רעה וכן הוא אומר גבי הכנענית לא תחיה כל נשמה ולא שיביאום לב"ד והכי נמי מכשפה לא תחיה ולא שתבא לב"ד וכן מצינו בשמעון בן שטח שתלה פ' נשים באשקלון ביום אחד:
כל שוכב עם בהמה. לכך סמך כל שוכב עם בהמה למכשפה המכשפה תעשה אשתך בהמה תחתיך כדאמר מההיא איתתא דהויא חמרא ורכיב עליה בשוקא ואתית חברתה ובטלה המכשפות והוה רכיב איתתא בשוקא:
זובח לאלהים יחרם. גם זה מעניין המכשפים שדרך המכשף לקטר לשדים ולאלהים אחרים ולכך זובח לאלהים יחרם:
בלתי לה' לבדו. כל העבודות לשם המיוחד והאי דכתיב לבדו לומר שאם יזבח לשם ולאלהים אחרים עמו כמו הכותיים דכתב בהן את ה' היו יראים ואלהיהם היו עובדין אם יעשה זבח בשותפות יחרם לכך נאמר לבדו, שמעתי מר' עובדיה זצ"ל ורבותינו דרשוהו לחייב על עבודת פנים שלא כדרכה בסנהדרין בפ"ד מיתות:
וגר לא תונה. לפי שאינו יודע ענייני הארץ דבר קל לאנות אותו:
כי גרים הייתם. ומן הדין אוהבים זה את זה וכן המנהג כמו שאמר רבות' ג' אוהבים זה את זה הגרים וכו' ואע"פ שזבח לאלהים אחרים כיון שנתגייר הכל מחול. הגה"ה:
אם ענה תענה אותו. כלו' אם רוצה אתה שתתענה אתה, ואם ענה מילתא באנפי נפשה הוא תענה אותו ואז תתענה כיצד כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו:
וחרה אפי. מידה כנגד מידה. ואם ענה שהוא כמו אם אתה רוצה להתענות כמו מי שיש מעות של ירושה ורוצה לאבדם וכו' ואומר כך כדי להזהירו על כך וכאן נמי כדי להזהירו והרי מקראות קצרים כזה ואיכא למימר מדקרי' אם ענה תענה אותו ולא ענה תענה כמו אם שמוע תשמע צעוק יצעק ואף איכא לפר' דזה כי כמו דילמא וה"ק שמא אם הוא ראוי דאם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו ואם אינו ראוי לא אשמע ומשום הכי כתב כי כשמא היא ודילמא אחד מד' לשונות:
כנשה. כמו שנשה ושכח הלואתו זמן ארוך ועתה דוחק הלוה ואומר לו ללוה כמה ימים החזקת בשלי ודוחק אותו מאד ונשה כמו (בראשית מ"א) נשני אלהים לשון שכחה ואינו נקרא נושה אלא כשדוחק הלוה כמו (מ"ב ד') והנושה בא לקחת והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך (דברים כ"ד) לא נשיתי ולא נשו בי וכולו מקללוני (ירמיה ט"ו) כלומר איני דוחק אותם על שהם חייבים לי וגם אני איני חייב להם כלום ולא איחרתי להם מעותם שקללוני על כך וכולו מקללוני חנם אלמא שאינו נקרא נושה אלא בשעה שדוחק וגם דרך המלוה בריבית עושה עצמו כאילו שכח כדי שיעלה על המלוה ריבית הרבה ואח"כ דוחק ואל תהיה לו כנושה להרבות ריבית ואח"כ תדחק וזה שאומר ולא תשימון עליו נשך כלומר גם לא תשימון עליו נשך ללות לו חמש בשש לזמן קצוב וגם מודעת שמשעת שימה שמתנה לו הריבית עובר על בל תשימון ואפקיה בלשון רבים כי הלוה והמלוה והערב והעדים כולם עוברים על בל תשימון:
כי היא כסותה לבדו. כי זה כמו אי אם זה כסותה לבדו והוא שמלתו לעורו אז אני מזהירך שתשיבנו לו כי במה ישכב מאחר שאין לו אלא היא לבדה:
כי חנון אני. ואע"פ שבדין אתה בא עליו שלקחתו בשביל מעותיך אני חנון ואיני רוצה שתרחיקנו יותר מדאי מאחר שאין לו ועשה לו לפנים משורת הדין מטעם כי חנון אני ובמקום אחר הוא אומר (דברים כ"ד) ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה כאן אמר אם לא תשיב תענש והתם אמר אם תשיב לך תהיה צדקה אבל למעלה גבי יתום ואלמנה שהוא שלא כדין אמר וחרה אפי. אבל גבי אלמנה ויתום לא תענון כתיב שמוע אשמע צעקתו הואיל ומן הדין יש לי לשמוע צעקתן לפיכך לא כתב שם כי חנון אני. הגה"ה:
אלהים לא תקלל. סמך להשיב עבוט אולי יעבור המלוה ולא ישיב העבוט ויקלל הלוה הדיינים שדנו לקחת עבוטו. הגה"ה:
אלהים לא תקלל. דיין ונשיא מיסרין ורודין בני אדם ולכך דרך לקללם ולכך מזהיר על קללתם וכן הוא אומר (קהלת י') גם במדעך מלך אל תקלל וכן הוא אומר (דברים כ"א) כי קללת אלהים תלוי כשרואין אדם תלוי רגילין בני אדם לקלל הדיינים לכך צוה לא תלין את נבלתו. הגה"ה:
בעמך. בעושה מעשה עמך כי הוא רודה בך להדריכך בדרך ישרה ורבות' דרשו מבניא דידהו ומלא תקלל חרש אפי' הדיוט דעל כל ישראל אדם מוזהר על קללתו:
מלאתך. תבואתך כמו (דברים כ"ב) פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע, ודמעך תירוש ויצהר שזבים מן היקבים כמו דמעה מן העין:
אל תאחר. שתעשה חלקי מאוחר לשלך אלא הראשית תתן לי ואח"כ קח לעצמך כדכתיב ראשית ביכורי אדמתך וכן ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגם בכור בניך תתן לי ולא מן האחרים:
כן תעשה לשורך ולצאנך. לתת לי הבכור מ"מ לא תמהר להביאו לפני אלא ז' ימים תניחו עם אמו דבתוך ז' אינו ראוי לפני מפני שיצא ממקום הטינופת וכל דבר מיאוס וטומאה נטהר לז' וגם משום שמא נפל הוא:
